המבוך

ביקרתי היום את המשפחה, ואחד האחים סיפר לי סיפור עצוב, מאד.

הוא ניסה לנחם אותי, אבל נשארתי עצוב.

ניסיתי לחבק את כולם ולשכוח מזה, אבל נשארתי עצוב.

קראתי עוד פרק ב"אשתו של הנוסע בזמן", אבל נשארתי עצוב.

חשבתי על היומולדת שבוע הבא, אבל נשארתי עצוב.

שתיתי שתי כוסות בירה, אבל נשארתי עצוב.

הקשבתי ל"רוץ ילד" של כנסיית השכל, ונהייתי יותר עצוב, אבל עצבות אחרת, עצבות שמחה!

לא יצא לי לכתוב הרבה לאחרונה. זה לא שלא עברו עלי אירועים הראויים לציון או מחשבות הראויות לשיתוף, להיפך. יש לי אינספור נושאים לכתוב עליהם, אבל כשטוב לי, קשה לי לכתוב… כן, טוב לי! סדר היום שלי מלא ומגוון, אני פחות או יותר מוקף באנשים שאוהבים אותי, ואני מרגיש שאני פשוט פורח…

בכל פעם שאני מאזין לשיר אהוב, מצלם תמונה מוצלחת או אפילו לומד מתמטיקה(!) אני מבין יותר ויותר את הפילוסופיה שמאחורי הדרך החרדית, ואני אסביר. כל חיי חינכו אותי ללכת בתלם, לא להתעניין במה שלא יקדם אותי בתורה ובכלל, לא לבלוט. לדוגמה, אין שום תנועת נוער חרדית שבה יוכל הדור הצעיר לפתח חשיבה קצת יותר עצמאית (ע"י הדרכה למשל), וכל התארגנות שכזו הייתה נאסרת מיידית על-ידי מנהלי בית הספר או מי_שזה_לא_יהיה. גם תחומי ההתעניינות והעיסוק מחוץ לשעות הלימודים הסתכמו באסיפת תמונות של רבנים ובשבועיים בשנה גם אסיפת קרשים למדורה, שום קבוצות ספורט לאהוד, שום להקות מוזיקה להעריץ שום תוכנית טלוויזיה אהובה כדי לקנות את היומן שלה.

גודלתי להיות רובוט, חסר כל הובי, ואם לא הייתי מספיק סקרן גם הייתי נשאר כזה, זה מה שעושה אותי שמח… לא מספיק?

תגובות בבקשה!

והנה שיר שמתנגן לי בראש כבר שבוע:

החיים קשים

על זה כולם מסכימים

וככל שאתה יותר צעיר

נשאר לך יותר לטפס על הקיר

"לא קלה היא דרכנו" אמר המשורר

וכל יום שעובר את הרוח שובר

אך לעיתים שוכחים שעיקר העבודה

היא להמשיך הלאה, בביטחה

העבר כבר היה, העתיד עוד איננו

ניתן להווה לשלוט בשיכלנו

נאמין בכל הטוב שבעולם הזה

נמשיך לחיות, איזה יום יפה!

(נכתב לפני יותר משנה, כמה שהייתי אופטימי…)

בקשה:

הרבה מקוראי הבלוג הספיקו להכיר אותי באופן אישי ואף מגיבים עליו באופן אישי. התגובות אכן מחזקות ומעודדות אבל אין כמו תגובה בכתב שנשארת איתי לעד. אני בטוח ששמתם לב לאפשרות להגיב ממש פה בבלוג, ואשמח מאד אם תשתמשו בה! לא תוכלו להבין את עוצמת העידוד מכל תגובה בעל-פה ובכתב, ואני יכול להבטיח שלא הייתי שורד את הצעד בלי הבלוג והפידבקים.

תודה!

כשזיהית אותי מרחוק, חיוך של ידידות וגעגוע היה נסוך על פניך. גם ליבי ניתר קלות, היית בין היחידים מ"שם" שעדיין התגעגעתי אליהם, לא שכחתי את אהבתך ותמיכתך בתחילת דרכי בישיבה. כשכבר כמעט פשטתי את ידי לחיבוק המתבקש גילית את ראשי הגלוי, ובין רגע חזרת לשוחח עם אשתך כאילו לא הבחנת בי. גם אני מצידי לא התעקשתי, אבל אוזני קלטו את המילה "נעבך" שסיננת לאישתך כשחלפת על פני בפנים חתומות.

ידידי היקר, אני אכן "נעבך", החופש לא מגיע בחינם, אבל כשאני עובד בשביל הסנדוויץ של אחרי העבודה, אתה מחפש סיבה לעשן עוד סיגריה, וכשאני יוצא להפסקת אוכל בעבודה, אתה מסיים ארבע שעות של בטלה קבוצתית ורכילות על הרבנים של העדה המקבילה. כשאני הולך לבנק להפקיד את משכורתי לשנים שחונות, אתה פודה את קיצבתך הכפולה שהצלחת לקמבן, וכשאני מתחנן בלשכת הגיוס על דחיית גיוסי עד אחרי הבגרות, וועד הישיבות מטפל עבורך בכל הביוקרטיה וחוסך ממך עוד הזזת תחת.

הבדל קטנטן קיים ביננו: בעוד אני משלם מחיר כבד על התעקשותי לחיות על פי דעתי, אתה חי חיים ריקניים אשר מותווים על ידי ההמון ללא שום שמץ של דעה עצמית. אין בי ולו קורטוב של קינאה כלפיך, התקופה האחרונה לימדה אותי שהסבל לא סותר את האושר אלא להיפך, והאמן לי, אני מאושר!

אחרי שנה שבה איבדתי את כל מה שיש לי איבדתי גם אותך, ואז גיליתי שלפעמים האובדן הוא זכות!

5:30 בבוקר.

אני מתעורר מהצלצול הראשון, עוד חצי שעה אני צריך להיות בעבודה.

קורע את עצמי מהמיטה, הגב עדיין תפוס מהמשמרת של אתמול.

11 שעות אני עומד לעבוד היום, לראשונה בחיי קשה לי.

אני בוכה.

ואז אני תופס את עצמי ומתחיל להזכר.

נזכר בלילות הארוכים, עמוסים במחשבות, ריקים מתקוות.

נזכר בהחלטה, בביטחון ש'אני יודע מה מחכה לי', זה היה לא מזמן.

"לפום צערא אגרא" אמר איזה 'חכם' שבמקרה היה גם חכם.

אני מוצא את עצמי מחייך באושר, חיוך רטוב ומלוח.

אין ספק שהחלק הכי קשה ביציאה בשאלה הוא הבדידות. חלק שעד עכשיו לא כל-כך הרגשתי כי עבדתי כל היום, אבל עכשיו כשיש לי שבוע הפסקה בין עבודה לעבודה הוא פוגע בי בכל העוצמה. וזה לא טוב.
כשיש לי זמן לחשוב אני נכנס לדיכאון. כשאין לי עם מי לדבר אני מקשיב למוזיקה עד שאני בוכה. וזה לא טוב.
בנסיון לראות קצת אנשים יצאתי לארומה ואני שותה עכשיו את השוקו הרביעי שלי, בודק אימייל כל דקה ומת כבר לקבל משהו, אות חיים ממישהו. אני נזכר בשבת הנפלאה שעברה עלי ורק מתבאס יותר מהשינוי החד במצב רוח. וזה לא טוב.
יהיה טוב. וזה כן טוב.

במהלך חיטוט בניירות שנאגרו אצלי לאורך שנים, מצאתי שיר שכתבתי לפני שלוש שנים (בגיל 15). השיר מאד ריגש אותי במיוחד לאור התקופה שאני עובר עכשיו:

כמה טוב יהיה אז

בלי פחד ואימה

לקרוא ספרים בשקט

אוכל בלי בעיה

את המחשב אדליק

אל האינטרנט אקליק

ידע, ידע ועוד ידע

ארכוש שם בלי שום פגע

וכשאסיים שם לגלוש

מחברת קטנה ארכוש

חרוז לחרוז מצטרף

והאיכות? כמו של צורף

מהישיבה אז אוכל לשכוח

ולאט לאט להתחיל לפרוח

לחיות איך שאחליט

ולא להתבטל בלי שום תכלית

משה טוען שאני לא מעדכן על ההתפתחויות האחרונות, אז הנה אני כן…

כשאני קורא עכשיו את מה שכתבתי בסך הכל לפני חדשיים, אני לא מאמין שכל-כך הרבה השתנה מאז… מי היה מאמין אז שתוך חודש אני כבר לא יהיה בישיבה, יפנה לארגון הל"ל ויעשה כל-כך הרבה צעדים לכיוון החופש… כשאני מסתכל עכשיו אחורנית אני לא מבין למה בדיוק חיכיתי, אבל כנראה שהייתי חייב את הדחיפה הקטנה שקיבלתי מהכיוון השני כדי לעשות משהו.

כל-כך טוב לי עכשיו שזה די מדכא אותי להיזכר אחורה בתקופה הרעה הזאת, אבל אני יספר בקצרה את השתלשלות העניינים. אז ככה, שיחה קצרה עם ראש הישיבה שלמדתי בה, הביאה להחלטתי שאני לא יכול לחכות יותר, כבר אין לי על מי לעבוד, והודעתי על עזיבה, על כל המתפרש ממנה.

היה הלם, היו דמעות (לדוגמא), היו (ועדיין) שעות בודדות, אבל מעולם לא הייתי שלם יותר עם מעשה שעשיתי. היה שווה לחכות את כל הימים מלאי הדמעות בשביל להיות כל-כך נחוש לגבי המטרה שאליה אני חותר! באותו לילה כבר ישנתי בחדר שקט שסבי וסבתי הקדישו לי בביתם, ובאותו לילה הרמתי טלפון להל"ל.

אני מתעתד להוציא תעודת בגרות בשנה הקרובה ואז להתגייס, כמה שיותר מוקדם יותר טוב. אני עובד כדי לממן את שיעורי המתמטיקה והאנגלית שלי, ובשאר הזמן אני לומד…

העבודה הנוכחית שלי היא במשרד חרדי כך שחובה עלי להגיע לבוש כחרדי, אבל בעוד שבועיים אני צריך למצוא עבודה אחרת, אחרי שסירבתי לעיסקה מצד הבוס שלי "אם תחזור לישיבה אני ימשיך להעסיק אותך אפילו בשלושים שקל לשעה". העבודה הבאה שלי כבר תהיה במקום שבו אוכל להופיע בלבוש האמיתי שלי ולא מחופש עם כיפה על ראשי.

עד כאן להפעם…

אחשלי: יוסף, בן כמה אתה?
אני: בן שמונה עשרה וחצי
אחשלי (סופר אצבעות מאחורי הגב): אז נכון עוד שנתיים וחצי אתה תתחתן?
אני (מצחקק במבוכה): אהמ… יכול להיות, לא נראה לי…
אח שני מתערב: אני יודע! עוד ארבע וחצי שנים!
אני (מסתקרן): למה אתה חושב?
האח השני: כי בגלל שאתה לא לומד בישיבה יקח לך עוד שנתיים למצוא אשה!

התקבצו להן אלפי מחטים לתחרות גביע היוסי בדקירות לב, כל אחת מהן שואפת לנצח ולזכות בתואר הנכסף של 'דוקרת הלב' המצליחה ביותר. בין המשתתפות אפשר היה לזהות מחטים של אהבה נכזבת, מחטים של זלזול ממורים ואפילו מחט אחת ענקית של חבר שבגד והפנה את הגב.

רחש חלף בקהל, השופט אמור להגיע בכל רגע, כולם החלו לחדד את קודקודם בשביל הרושם הראשוני. תרועת חצוצרה נשמעה ברקע, חודשים תמימים ארכו למצוא את החצוצרן שיפיק את האנחה המושלמת מחצוצרתו, התוצאה הצדיקה את המאמץ. על הבמה הופיע לב מצומק, שותת דם, רק המחטים הקרובות ממש הצליחו לשמוע אתו מציג את עצמו כמנחה ושופט האירוע.

"התכנסנו כאן היום", פתח ואמר, "לבחירת המחט שדקרה אותי את הדקירה המכאיבה ביותר, יהיו מביניכם שיכירו אותי בשם 'הלב של יוסי', בכל אופן זמנינו קצר, אני מזמין את המועמדים להציג את עצמם". אלפי מחטים החלו מפלסות את דרכם לכיוון הבמה, הסדרנים עשו את עבודתם נאמנה ומנעו ממחטים זניחות להשתתף גם הם, באמת שהזמן קצר.

השופט הצביע לעבר אחת מהמחטים האימתניות וקרא לה לפתוח בסיפורה. "כשיוסי היה בן 10″, היא סיפרה, "הוא הוענש בתלמוד-תורה שלא ישתתף בטיול השנתי. מרוב הבושה מהוריו הוא יצא בבוקר כאילו לטיול אבל ישב בפארק עד הערב, דקרתי אותו באותו יום כהוגן! הוא לא הפסיק לבכות!". השופט שחרר אנחה עמוקה למשמע הסיפור, "אכן, זה היה סיוט, מי הבא בתור?" מחט צעירה יחסית נופפה בחודה במרץ, השופט קרא לה לדבר. "בשנות בחרותו של יוסי, כשהיה בישיבה-קטנה, הוא סולק בבושת פנים מבית המדרש לאחר ששאל שאלה השקפתית, "אני לא פח-הזבל שלך" צעק עליו המשגיח, אני חושבת שלי מגיע התואר הנכסף". המהומי הסכמה חלפו בקהל, מחט אחת דקרה את עצמה בייאוש, אפילו השופט הצטמרר, מצביע על חור שותת דם שהיה במרכזו, כאילו להראות שהמאורע עדיין חקוק בזכרונו. בשעתיים הבאות שטחו את סיפורם מחטים מכל הסוגים והמינים, כל אחת מנסה לצמרר את הקהל עם סיפורי האימה שלה.

ברגע האחרון, כשהקהל כבר חשב שהוא ראה הכל, הזדחלה לה מתוך השופט המחט הכי חדה שהנוכחים ראו אי-פעם. המחט התנערה קלות, מתיזה דם לכל עבר, ופתחה מיד בסיפורה: "אמנם אני די חדשה במקצוע, אבל חוששני שאני המנצחת. מאז אתמול אני חופרת ליוסי בבשר החי, מגיע למקומות שהוא לא חשב שהם קיימים בכלל, מנסה להכאיב כמה שיותר." צלילי גיחוך עברו בקהל, היתכן שמחט בת-יומה תבוא ותגרוף את המקום הראשון?! "רגע!" ניסתה המחט להתגבר על קולות הזלזול, "תשמעו מה יש לי להגיד! אתמול יוסי ניהל שיחה ארוכה מאד וכואבת עם אמא שלו, יותר משעה הם דיברו. כשיוסי התחיל לשמוע את קולות השינוק בקולה של אימו, קולות שהתפתחו לבכי של ממש, ממש אז, כשיוסי חשב שהתקף הלב קרוב מהצפוי, התנחלתי לו בליבו והתחלתי לעבוד במרץ, משמידה כל שביב של תקווה, גורמת לו להאמין שהכל שחור, שלעולם לא יהיה לו טוב." ואז, כשברקע נשמעות התייפחויות ממחטים קשוחות יחסית, זינקה המחט למקומה בליבו של יוסי, חזרה לעבודה, לייאש.

אכן, רע לי. אבל אין כמו לד זפלין כדי לשחרר קצת מהכאב: